היי, אני לולו, או יותר נכון כפי שחבריי מכנים אותי: "נונה לולו". השם נונה הוצמד לי על ידי אמי כשנולדה נכדתי הבכורה. "עכשיו את נונה (סבתא באיטלקית)", היא אמרה לי, נונה לולו כמו כל הנשים במשפחה שלנו שנולדו להם נכדים.

אני רוצה לספר לך קצת על עצמי: נולדתי באיטליה ולמרות שעליתי לישראל בהיותי בת שנתיים, אני חשה איטלקייה לא פחות משאני ישראלית. את התרבות, הערכים והמסורת סופגים בבית. אבא שלי היה בנאי באיטליה עם מומחיות לעבודה באבן, בישראל הוא המשיך לעבוד כבנאי בירושלים עם מה שמכנים "אבן ירושלמית". את הבתים הכי מעניינים שתוכננו על ידי אדריכלים מרחבי העולם שבאו לבנות בירושלים הוא בנה. לפעמים הייתי מגיעה עם אימא להביא לו אוכל והוא תמיד הראה לי את הבתים והמבנים והיה נואם לי על תאורת השמש החודרת לחלל ועל האופן שבו החלל מסודר וכיצד האבנים תורמות לאופיו של המבנה. דברים כאלה מאוד משפיעים עלינו, בעיקר בילדות. וזה השפיע ועוד איך השפיע, כך שאחרי הצבא הלכתי ללמוד ארכיטקטורה בטכניון בחיפה.

המקצוע שלי הוא אהבה גדולה: אדריכלות ועיצוב פנים. אני גרה בתוך בית שמשקף את פילוסופיית החיים שלי, אני מאוד מאמינה שהחלל בו חי האדם מעצב את אישיותו ויש ביכולתו לתרום לבריאותו ולרווחתו. לצבע בחיים שלנו יש משמעות מאוד גדולה ולאופן בו אנחנו מגיבים לחלל בעל צבע או צבעים שונים יש את היכולת להפעיל אצלנו את מנגנון השמחה, המוטיבציה והתנועה. אנו רואים את הדבר קורה בפועל למשל: בחללים של ביתי חולים או בחללי בית הספר ובעיקר בבית שלנו. עיצוב סביבת המחייה יכול בקלות להפוך לסביבה מרפאה ומעודדת מוטיבציה לפעולה.

יש לי שני בנים, בן אחד מתגורר בארה"ב ויש לו 3 בנות-הנכדות שלי. לצערי אני סבתא של סקייפ… פעם בשנה אנחנו מתכנסים כולם בטוסקנה, שם יש לי בית שעובר מזה כמה דורות במשפחה-בירושה.

לפני 20 שנים התגרשתי ומאז אני לבד וטוב לי. לאחרונה הכרתי מישהו ואנחנו בזוגיות עצמאית. למה הכוונה? כול אחד בדירה שלו ובמרחב האישי שלו ומידי פעם אנחנו נפגשים ומבלים ביחד, תומכים האחד בשנייה וכרגע זה עובד טוב.

ולסיום משהו ממש שמח, התחלתי ללמוד הבעה בתנועה דבר שגורם לי להתנועע ולזוז בניפנופי ידיים ומניפות.

כל טוב,
לולו

נ.ב. הנה קישור לפוסטים שלי בבלוג, דרכם תוכלי להכיר אותי עוד.