ההינומה שלי

לאחרונה גיליתי מחדש את הקסם והזיכרון שאוצרים חפצים ישנים.

מטבעי אני לא נקשרת לחפצים ולא שומרת אותם באיזו קופסה "בבוידם". אני תמיד בעד התחדשות וכשאני רוצה להוסיף משהו חדש אני תמיד דואגת שמשהו ישן שאין בו כבר צורך ימצא את דרכו למיכל המחזור או יועבר כתרומה למי שכן אולי צריך.

באחד הביקורים שלי ושל אחותי בביתה של אימי, פשפשה אחותי בארונות של אימא. "מה את מחפשת הפעם"? שאלה אימי. " אה, כלום סתם מסתכלת לראות אם יש משהו חדש"…משהו חדש לא היה, אבל במה שקרוי מגירת הנעלים שבארון, מצאה אחותי קופסה מלבנית מקרטון שצבעה הלבן הצהיב קצת ובתוכה הינומה. "יא, זו ההינומה מהחתונה שלך" אמרה לי. אחזתי בהינומה והתפעלתי שהחזיקה מעמד 42 שנים. לא זכרתי כיצד ההינומה הגיעה לאימי שהפתיעה אותי ואמרה "גם הכתובה שלך שמורה אצלי. אני שומרת על הדברים החשובים האלה". לא ידעתי מה לומר מלבד להחזיק את ההינומה. "נו למה את מחכה"? שאלה אחותי "תמדדי אותה". ניגשתי למראה באמבטיה ומדדתי אותה,

הייתי אסירת תודה לאימי ששמרה עליה כל השנים "קחי אותה אליך" אמרה.
החלטתי שאשמור אותה לנכדתי יחד עם סיפור ההכרות והחיים שלי לצד הסבא (בעלי) המיוחד שיש לה, יש דברים שכדאי וראוי לשמור אותם.