סבתא ואני_1

ישראלה רוזנטל
או.טו.טו סבתא, אוהבת לטייל ולחוות מקומות ואנשים חדשים, אוהבת ארכיטקטורה.

ישראלה ועלי הוינקה

ישראלה היא אחותי הקטנה. סיקרן אותי לדעת מה הייתה סבתא מרים עבורה ואיך היא זוכרת אותה.
"אני זוכרת את עיניה הכחולות ואת שיערה הקצר, הכל כך לבן ואת החום שהייתה מרעיפה עלי" אמרה.

סבתא שלנו עלתה לארץ ב-1948 עם קום המדינה לאחר שעזבה את ארץ הולדתה רומניה. קורות חייה של סבתי שזורים בתולדות הקמת המדינה שכן, היא חצתה את הרי האלפים ברגל עד שהגיעה לאיטליה ושם אושפזה מכיוון שחלתה. כשהתאוששה, הצטרפה היא ומשפחתה לקבוצת מעפילים שעלו על האוניה "משמר העמק", שנתפסה על ידי האנגלים מול חופי ישראל והוגלתה למחנה המעצר שבקפריסין. עם קום המדינה ופתיחת שעריה הגיעה סוף סוף לאחר למעלה משנתיים של נדודים לארץ ישראל.

לצד הסיפורים הלא פשוטים של סבתא כמעפילה בלתי לגאלית לישראל ששמעה אחותי בילדותה, הייתה חוויה אחת טובה ומיוחדת שזכורה לה. כשדיברה, שמעתי בקולה שמץ של געגוע לאותם רגעים בהם הייתה סבתא מכינה את עוגת הקוזונאק המפורסמת שלה. היא הדגישה שוב את החום הרב שסבתא הייתה מרעיפה עליה בכל פעם כשנפגשו. "את זוכרת שבחצר ביתה הקטן של סבתא היו פחים של חמוצים בהם שתלה פרחים שונים באחד מהם היה צמח הוינקה"? היא גם הזכירה לי, כמה אהבה לעצב לעצמה ציפורניים ארוכות מעלי הכותרת של צמח הוינקה הוורוד של סבתא, אותם הייתה מדביקה על ציפורניה הקצרות.
אחר כך הייתה רצה להראות לסבתא כמה יפות אצבעותיה. "היא אף פעם לא כעסה עלי שקטפתי 10 עלי כותרת מהצמח שלה ועשיתי לעצמי ציפורנים ארוכות"…

חשבתי לעצמי, כמה רגישות הפגינה סבתא כלפי אחותי שאהבה, כדרכן של ילדות קטנות להתקשט וכל מה שמצאה בסביבתה היו עלי הכותרת של פרח הוינקה בפחית החמוצים שבחצר ביתה של סבתא.